קירות נופלים ובתים בנויים על חול – דימויי בית אחרי השבעה באוקטובר

בשמת קליין

פסיכולוגית קלינית מדריכה בקליניקה פרטית ובמרפאה לטיפול בהפרעות אכילה של קופ"ח מאוחדת בירושלים; פוסט-דוקטורנטית בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר־אילן; קנדידטית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.

תקציר

במאמר זה אתבונן בחוויית הבית ובתמורות שחלו בה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. אתייחס לבית הנפשי ובה בעת גם לבית הפיזי, ולאופנים שבהם יכולה לשמש אותנו ההקשבה לדימויי בית העולים בטיפול בעת הזו. חוויית הבית היא חוויה פנימית ואישית, אולם היא מושפעת באופן טבעי גם מהמציאות החיצונית והקולקטיבית. ככל שחולף הזמן, והמלחמה מתמשכת, מתווספים אליה אין ספור דימויים קשים, ועוד ועוד בתים הרוסים משני צדי המתרס.

     ההתבוננות בדימויים אלו וההקשבה להם היא כפולה; מחד אני מתייחסת לבית כאל דימוי נפשי. מאידך, אתייחס גם לבתים הפיזיים ולאופן שבו ניתן להקשיב להשפעתם על החוויה הנפשית. אסתמך על תפיסתו של הפילוסוף גסטון בשלאר, החוקר את אפשרותו של הבית הפיזי להתהוות לכדי מרחב נפשי של הגנה ושייכות. בנוסף, אסתמך על תרומות מהתיאוריות הפסיכואנליטית והאדריכלית, על מנת להציע כיצד ניתן לעשות שימוש בדימויי בית כדרך לייצר מרחב נפשי של חשיבה ושל חלימה. המאמר ילווה בדוגמאות קליניות.

מילות מפתח: המרחב ,הביתי פסיכואנליזה, ארכיטקטורה, טראומה, מלחמה וטרור

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• המאמר מפנה את המבט אל הבית כאובייקט נפשי חשוב שנותר במידה רבה בשולי השיח הפסיכואנליטי, תוך שהוא מציע התמקדות ספציפית בחוויית הבית בעת משבר ומלחמה.
• במאמר מוצעים דגשים והמלצות למטפלים ביחס להקשבה לתמה של המרחב הביתי, ולאפשרות לעשות בה שימוש במרחב הטיפולי.
• המאמר הינו בעל רלוונטיות לשיח הטיפולי העכשווי, העוסק בהתמודדות עם ההשפעות הנפשיות של אירועי השבעה באוקטובר, תוך שהוא מציע זווית ייחודית להתבוננות על נושא זה.

מבוא

"אלה הדברים האחרונים. יום אחד יש בית, ולמחרת איננו. רחוב שהלכת בו אתמול איננו היום. [...] עצום את עיניך לרגע, פנה להביט במשהו אחר, והדבר שהיה לפניך פתאום איננו. שום דבר אינו מתמיד, אתה מבין, גם לא המחשבות שבקרבך."

(פול אוסטר/ ארץ הדברים האחרונים)

במאמר זה אתבונן בבתים ובחדרים, הן באלו הפנימיים והן באלו החיצוניים, ובתמורות שחלו בהם בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. את המובן מאליו בהקשר זה לא קשה לתאר – את אותה "פגיעת הדף ראשונית" (אמיר, 2023) שהפכה את הביתי לאלביתי: הבית הבטוח שנהפך למקום של סיוט – ושהובילה לתחושת ערעור עמוק ולריסוק תחושת הביטחון. חלק אינהרנטי מכל ניסיון התמודדות עם אירועי העת הזו כולל התבוננות על הערעור בתחושת הביטחון הבסיסי, ובמאמר זה אתבונן בערעור זה דרך הפריזמה של הבית.

     אני חוקרת וחושבת על בתים שנים ארוכות, ומאז פרוץ המלחמה אני מתבוננת לדימויי מרחב ובית כפי שהם מופיעים בקליניקה בעת הזו, ומקשיבה להם. אני מלקטת דימויים אלו בקפדנות, ומנסה להניחם כמעין מצע לחשיבה. הכתיבה בעת מלחמה נערכת תוך כדי תנועה, והיא ניסיון להוות תנועת נגד אל מול ההצטמצמות והקיפאון המחשבתיים המלווים לא פעם מצבים טראומטיים. ימים אחדים אחרי השבעה באוקטובר תיארה אמיר את התנועה הזו של התרחקות מחשיבה:

אחת התכונות של מצב טראומטי קולקטיבי היא הערעור של הקואורדינטות של החשיבה. הפיתוי הגדול, במצבי קיצון, הוא הפיתוי לקרוס אל המציאות. [...] המחשבה מתפקדת קצת כמו ממ"ד: יש קירות מעובים אך "אין קליטה" ביניהם, במובן זה שמתדלדל העושר של מרחב השיח החיצוני והפנימי. זו תגובה טבעית כמובן. כולנו אוחזים עכשיו חזק בדלתות הממ"ד, נשענים על הקירות, ממקמים את עצמנו רחוק מן החלונות שבחוץ ומן החלונות שבתוכנו. לכן, אחת המשימות הקשות, והפחות מדוברות בימים האלה, קשורה באפשרות לזהות ולחלץ בכל זאת רגעים של התבוננות פנימה, רגעים שמזכירים לנו את עצמנו. (אמיר, 2023)

     אמיר מציגה דימוי מרחבי של ממ"ד שבתוכו אנו מתמקמים באופן קונקרטי וסימבולי בעת הזו – נאחזים בדלת ומתמקמים הרחק מהפתחים – נמנעים ממגע עם המציאות כי היא מסוכנת מדי, קשה מדי, מאיימת מדי.

     במאמר זה אבקש להציע שתי התבוננויות שמטרתן להוות חלק מהמאמץ להשיב את יכולת החשיבה בעת שבה נדמה שקשה מאוד לחשוב. הראשונה היא על הבית כעל דימוי נפשי על ביטוייו השונים בחדר הטיפולים בעת הנוכחית. התבוננות זו תהווה את החלק הארי של המאמר. דווקא בזמנים שבהם העיסוק במציאות הוא מסיבי, כל אפשרות לשהות בחדרים פנימיים שאינם רק הממ"ד היא בעלת ערך רב, ולהערכתי דימויי בית עשויים להוות ערוץ היכול לסייע בהשבת ההתבוננות פנימה אל תוכנו.

     ההתבוננות השנייה תהיה על הבית הממשי. אותו בית שהוא לא רק אובייקט נפשי אלא גם מרחב ממשי וקונקרטי במציאות של כל אדם ואדם. אבקש להצביע על הערך של המעורבות עם הבתים המציאותיים דרך הפעולות בתוכם, כדרך לשקם את תחושות הביטחון והיציבות. אתבסס על רעיונות מהתיאוריות הפסיכואנליטית והאדריכלית כדי לפתח רעיונות אלו.

הבית שבחוץ והבית שבפנים

בשבת של השבעה באוקטובר התעוררתי בביתה היפה של חברתי האנגלייה, שאליה נסעתי לחופשת כתיבה של מספר ימים. בבוקר חמים ושמשי באופן יוצא דופן התעוררתי אל תוך מלחמה. בלילות הראשונים לאחר שובי ארצה, כמו רבים נוספים באותם הימים, התקשיתי גם אני להירדם. בשעות הערות הליליות הללו הייתי מתהלכת בדמיוני בין חדרי ביתי בחיפוש אחר מקומות מסתור – המחשבה שביתנו קטן מדי ואין בו מספיק מקום פנוי בארונות רדפה אותי, ולצידה האימה שלילדיי לא יהיה היכן להסתתר אם יפרצו אליו.

     באחד מהלילות הללו צץ במוחי דימוי: לבית שלנו יש קירות אבן עבים, רוב הזמן נדמה לי שהוא בנוי היטב, אבל אם נחפור אפילו מעט באדמה נגלה שהוא מונח על חול ושאין לו יסודות. מול הערעור הכי פעוט הוא יתמוטט. השבעה באוקטובר הרגיש כמו שבר עצום, ואני חשה שקשה לי להכיל את הכאב הנפשי הפורץ מהמעמקים. אני לא בטוחה שהיסודות נטועים עמוק מספיק בקרקע בשביל להכיל את השבר הזה.

     למחרת אותו לילה נטול שינה, מטופלת בקליניקה העלתה אף היא דימוי של בית. מורן מספרת לי על בתי הסוכנות הקטנים במושב שבו גדלה – אלו בתים רבועים על עמודים, נדמה שהעמודים הם עמודי תמך ושהם מקובעים לאדמה, אבל למעשה הם לא מונחים על שום דבר, היא אומרת, ומול הרעד הכי זעיר הם יקרסו. אני מקשיבה לה ומצטמררת, נדהמת מהדמיון בין הדימויים, ומסמיכות הזמנים שבה דימוי כל כך דומה עלה אצלי ועלה אצל מטופלת שלי. השבר של התקופה הזו חושף את היסודות, או אולי את העדרם –  גם מה שנדמה שהיה בנוי מתערער כעת.

     יולנדה גמפל (2010) תיארה את "הקיר הנופל" כמצב שבו אל מול מציאות קיצונית נחשפת שותפות הגורל של המטפל והמטופל. התקופה הנוכחית היא לא רק התגלמות חזקה של קיר נופל, אלא גם ביטוי סמלי עז שלו. הקירות הנופלים והנפרצים הם ממשות המהדהדת חוויה חזקה של ערעור המשותפת במידה רבה לכולנו, ואולי אין זה מקרה שמורן ואני עסוקות כעת בדימויים דומים כל כך.

     כמה פגישות מאוחר יותר מורן מתארת שבשבוע האחרון מופיעות שוב ושוב בקבוצות הווטסאפ בעירה שמועות על כך שקיימת מערכת מנהרות מתחת לעיר. היא מניחה שאלו הודעות כוזבות וכי מדובר ב"פייק ניוז", אולם היא מתקשה להשתחרר מהדימוי של כל מה שרוחש מתחתיה ומהפחד שיום אחד יצוצו מחבלים מבעד למנהרות בפתח ביתה ויפרצו אל תוכו. מספר שבועות לפני כן, מיד עם פרוץ המלחמה, פנתה אליי מורן וביקשה לשוב לטיפול. היא סיימה טיפול ממושך לפני מספר שנים, היא עדיין לא בטוחה בדיוק למה היא חוזרת כעת, ולי נדמה שלדימוי המנהרות התת קרקעיות יש קשר לכך. מתחתיה רוחש עולם שלם המאיים לפרוץ, ונדמה שהגבולות שהגנו בין העולם הפנימי ובין העולם שבחוץ נפרצו. אני מניחה וינייטה קצרה זו כדוגמה ראשונית לדימויים מרחביים ולאופן שבו הם נוכחים במרחב הטיפולי בעת הזו.

הקריסה אל האלביתי

ניתן לחשוב על המשגתו של פרויד (2012) את ה"אלביתי" כמצויה בהלימה רבה עם תחושות שחוו רבים בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, והקבלה זו ניתן למצוא כבר מראשיתה של המלחמה, כפי שהופיע במסמך קצר שפרסמה מירב רוט ביומה השלישי, ובו הציגה תשתית של קווים מנחים למטפלים. רוט כתבה:

קירות הבית הפיזי הם ייצוג פיזי לקירות המיכל הנפשי. פלישה אליהם כמוה כחדירה אלימה גם לבית הנפשי וערעור כוחו להגן עלינו. מופע הפלישה והחטיפות מן הבתים מעורר מחדש את מושג ה'אלביתי' ומעניק לו גילום ליטרלי. הבית הפך לאל-בית. המקום השומר התגלה כמקום פורענות מבעית. (רוט, 2023)

     את מושג האלביתי הציע פרויד לראשונה במאמר משנת 1919. הוא תיאר את חוויית האלביתי כתחושת זרות הצומחת מתוך המוכר, והמייצרת תחושה מאיימת ומעוררת חרדה. ניתן לחשוב על אירועי השבעה באוקטובר כהפרעה טראומטית של תחושת הביטחון הבסיסית, הן ביחסינו אל בתינו והן במובנה הרחב יותר – כמייצרת ערעור עמוק של החוויה הבסיסית של ביטחון בעולם.

     נורית ענבר-וייס (2021) מתארת את תחושת הביתיות כמעין אריג שקוף שעליו נרקמים חיי השגרה, ועליו נרקמת היכולת האנושית לחיות ולתפקד בעולם בלי להיות מוצפים בחרדה. תחושה זו מאופיינת באיכויות כגון סדר, יציבות, המשכיות, שליטה, ביטחון, מוכרות ושייכות. כל האיכויות האלה מזוהות תרבותית עם מושג הבית ועם החוויה הנעימה של "להרגיש בבית". במצב שבו יציבות זו מופרת, נקרע אותו אריג שקוף, והאדם נזרק אל שלילתה של הביתיות, אל מצב של חוסר יציבות וחוסר ביטחון (שם, עמ' 44-45).

     ניתן לחשוב על הפריצה אל הבתים, חשכת הממ"דים האטומים, כמו גם תחושת ההפקרה המתמשכת, כגילום מוחשי ועמוק של חרדות ראשוניות רודפניות. חומרים מתוך חלומות זוועה וסיוטים שבדרך כלל נותרים במרחבים הפנימיים ביותר פרצו החוצה. אביא להלן וינייטה טיפולית קצרה שתסייע בהדגמת רעיונות אלו:

מרים מחכה לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה. אני מלווה אותה בהמתנה הארוכה לאשפוז שאליו, לאחר חששות רבים, היא מבינה כעת שעליה להגיע. מעין מרוץ נגד הזמן, בעוד שבינתיים לבה מאט את פעימותיו, משקלה מתמעט, כמו גם כוחותיה, היא כבר כמעט ואינה יוצאת מפתח ביתה. הפרעת האכילה של מרים התפתחה במקביל להפצעתו של זיכרון שנגלה לה באמצע החיים – זיכרון של פגיעה מוקדמת בתוך המשפחה שאותה זכרה-לא זכרה כל חייה. איני יודעת מה הוביל לכך שהפגיעה צצה לפתע ממחשכי הלא מודע, לא ידועים לי גם פרטי הפגיעה עצמה שעליה מעולם לא סיפרה לאיש, וגם לא לי. אולם מאז שזו הפציעה ועלתה מתוכה מרים מתקשה לאכול, היא שומרת ונוצרת את זיכרון הפגיעה בתוכה, אולם מאמציה להחזיק בפנים את סודה מכלים אט אט את גופה.

מרים היא אישה מאמינה, אולם מאז המלחמה גם האמונה אינה מצליחה לחזק אותה אל מול הסיוטים הפנימיים והחרדות. היא עסוקה במחשבות על הנשים שנפגעו ואלו שנפגעות כעת בשבי החמאס, והפחדים מציפים אותה ללא אפשרות לקחת מהם מרחק. ביישוב הקטן שבו היא חיה, מוקפת ביישובים עוינים, פריצת מחבלים היא תרחיש שלא קשה לדמיין אותו, והיא חיה אותו בסיוטיה שוב ושוב, ערה לילות שלמים ומדמיינת כיצד פורצים אל ביתה. נדמה שהעצימות של החרדות שהציפו אותה תמיד גברו לרמה בלתי נסבלת, והן כרגע כמעט מעבר ליכולתה להכיל.

באחת הפגישות בימים שלפני חג הפסח, כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, מרים מספרת לי על הפחדים מהמלחמה ומזו שעוד עלולה לפרוץ בחזיתות נוספות. אלו הימים שלפני המתקפה האיראנית הראשונה והיא מוצפת חרדה. ואז היא מוסיפה, כבדרך אגב, שדלת הממ"ד בביתם תקולה, היא כבר הרבה זמן לא נסגרת. תגובתי הראשונית והספונטנית היא לשאול האם הזמינו מישהו שינסה לתקן את הדלת. בדיעבד אני חושבת שכנראה היה לי קשה להכיל ברגע הזה את עוצמת החרדות שלה באופן שהוביל אותי לנסות ולמצוא להן מענה במציאות. על שאלתי היא עונה בפשטות: "לא", ומיד פונה לדבר על נושאים אחרים. אני נותרת מבולבלת ומעט המומה מהאופן שבו הניחה נושא כה חשוב ושמטה אותו כלאחר יד. לוקח לי זמן להבין מה קרה בינינו זה עתה, ורק לאחר זמן מה אני מצליחה להגיב באופן קונקרטי קצת פחות; אני אומרת למרים שאני שומעת עד כמה קשה לסמוך, על העולם, וגם עליי, ושאולי לפעמים כשהכול מרגיש כל כך פרוץ, לנסות לשמור על עצמה מרגיש כמעט חסר ערך.

     ניתן לראות בדלת הממ"ד שלא ניתן לסגור אותה ביטוי סמלי של החוויה הפרוצה, אולם היא גם מציאות קונקרטית שניתן לפעול מולה באופן ממשי. מרים חיה במרחב לא מוגן ובו היא מגדלת את ילדיה, ונמנעת מהפעולה הפשוטה ביותר של הגנה עצמית. דלת הממ"ד הפרוצה משקפת את אופן ההתמקמות שלה מול מציאות חייה, ואולי גם דרך להנציח את תחושת היעדר ההגנה, ולייצגה. אני שומעת בכך גם אמירה אליי ואל הטיפול, המנסה להושיט לה יד ("מישהו שיתקן את הדלת") – ושאותו היא הודפת ומנערת מעליה.

     בפגישות הבאות הופכת דלת הממ"ד לדימוי שאליו אנו שבות – ואני חושבת שהיא עוזרת לשתינו להבין קצת יותר טוב את האופן שבו מרים משחזרת אל מול העולם חוויה פנימית של גבולות רעועים ולא שומרים. בעולם פנימי שכבר נפרץ, ההגנות נדמות כחסרות ערך, ובעולם של יחסי אובייקט שבו הזולת הוא מחבל פוטנציאלי, מפחיד לצאת אל העולם ומבעית להושיט יד אל טיפול.

     בחרדות של מרים ניתן לראות מפגש בין מציאות חיצונית ממשית וקשה לבין ייצוגים פנימיים רודפניים. רונלד בריטון מתאר כיצד בשכבות העמוקות של הלא מודע תמיד יוותרו "דמויות מבעיתות", תהיה מידת העיבוד של העמדה הדיכאונית אשר תהיה. בכך הוא מתבסס על תיאורה של קליין באשר לאופן שבו בתגובה ללחצים פנימיים או חיצוניים עלולים לצוץ איומים רודפניים ממעמקי הלא מודע. ככל שרמת הארגון הנפשי נמוכה יותר, המאבק המתמיד נגד איומים מעין אלו יהפוך להיות חלק מהותי מחוסר היציבות או מהמחלה של אותו אדם (Klein, 1958, בתוך: בריטון, 2016, עמ' 83).

     אני חושבת על מרים ועל הערעור העמוק של חוויית הביטחון בעולם שליוותה אותה לאורך חייה ושאותה העצימה המלחמה. תחושת ההפקרה, וכי מי שהיה אמור לשמור לא שמר, נוגעת לרבים בפצע מאוד עמוק. עבור חלקם, ובפרט עבור אלו שחוו פגיעות וטראומות מוקדמות, גם חדר הטיפולים עצמו עלול להיחוות כממ"ד פרוץ. החיפוש אחר ביטחון ויציבות הופך מאתגר כאשר החוויה היא שהחוזה הבסיסי הופר – של מדינה ושל צבא המסוגלים לשמור על אזרחיהם, ושל הורים המסוגלים לשמור על ילדיהם ולהגן עליהם מפני כל רע. כל אלו מערערים באופן עמוק את האמונה הבסיסית בטיפול מיטיב וביכולת להפקיד את ביטחונך בידי אחר, וחוויה זו עשויה להדהד גם בתוך חדר הטיפולים.

     כאשר מתווסף על כך גם מטפל סדוק שחוויית ביתו שלו ספגה מהלומה קשה, כל זה אף הופך מסובך יותר. ובנוסף על כל אלו אנו נתונים בתוך בו זמניות מתעתעת – מחד גיסא הצורך לעבד ולהתאבל הוא צורך דחוף, ומאידך גיסא אנו נתונים עדיין בעיצומו של משבר, בלב מלחמה מתמשכת הרחוקה מקו הסיום. שילוב גורמים אלו מציב אתגרים קשים מנשוא על המטופלים והמטפלים כאחד.

"החדר שבתוך החדר" – דימויי בית בתקופת מלחמה

בריטון (2016) מתאר כי כאשר אנחנו מדמיינים דבר מה, אנחנו תמיד מדמיינים מקום, וכי למעשה, כל פעולה של דמיון מערבת באופן אינהרנטי תפיסה של מקום התרחשותו. חיבור זה בין מרחב נפשי למרחב פיזי מלווה את הפסיכואנליזה משחר ימיה, כאשר כבר מראשית ימיה שימשו דימויים מרחביים אדריכליים סמלים לנפש, הן אצל פרויד והן אצל רבים מממשיכיו.

     הבית משמש דימוי מאוד חשוב בפסיכואנליזה וגם בחיי היום יום שלנו, מעין "מטאפורת-על" המשמשת כדרך לייצוג חומרי נפש עמוקים וראשוניים. אולם אף שהעבודה בטיפול דרך דימויים קיבלה בספרות הפסיכואנליטית מקום נרחב (ראו לדוגמה אצל אוגדן, 2011 ואצל Ferro, 2018), נשאלת השאלה האם לדימויי בית ישנו ערך מוסף בתוך עבודה זו? הדרך פנימה אל נפשנו יכולה לקבל ביטוי בנתיבים רבים ומגוונים, ונדמה כי עצם ההתכווננות פנימה, במובן של התקרבות אל חלונות הממ"ד והתבוננות החוצה מתוכם, ולא רק ההתבצרות בתוכו, יכולה להוות את תחילתה של תנועה נפשית.

     הפילוסוף גסטון בשלאר (2020) טוען כי לדימויי הבית יש ערך ייחודי, וכי ביכולתם לשמש מרחב ייצוג משמעותי לתכנים נפשיים. בספרו "הפואטיקה של המרחב" (1958 [2020]) התמקד בשלאר בדימויי בתים בשירה ובספרות, והשתמש בהם כדרך להדגים את התחושות העמוקות שדימוי הבית מעלה. בשלאר מתאר את הבית כמקום בסיסי של ביטחון, מרחב ראשוני של חמימות ושייכות, שאליו אנו שבים בזיכרון ובדמיון לאורך החיים כדי להתחבר לתחושות של ביטחון והגנה: "הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה", הוא כותב (עמ' 42).

     אולם בדומה למאבק הקלייניאני הבסיסי בין דחף החיים ודחף המוות, בין ייצוגים של צמיחה וטוב וייצוגים של הרס – כך גם לגבי דימויי הבית. לצד הבית המיטיב שאליו אנו כמהים לשוב, חיים בתוכנו גם ייצוגים רודפניים של בית שאליו ניתן לפלוש, בית מעורער ומערער, כך תמיד, ואולי עוד יותר עכשיו. איתמר לוי (2012) מתאר בהקשר זה, כי היות שבארכיטקטורה הפרוידיאנית החוץ תמיד יהווה השלכה של הפנים, בסופו של דבר נמצא את עצמנו לכודים בתוך הבית הנפשי הרודפני, שתמיד יהיה לו גם צד אפל (עמ' 54). הביתי והאלביתי ניצבים זה אל מול זה בתוכנו, וכמו בדימוי רומא של פרויד (במסה "תרבות בלא נחת", 2000), הבתים כולם, המיטיבים והרודפניים, חיים להם זה לצד זה בתוך הנפש. השפעתן של החוויות האלביתיות המתרחשות בבית עשויה ליצור סזורה – מעין סדק או שבר בתחושות הביטחון המוכרות וההמשכיות, סדק שעלול לשנות את רצף היומיום באופן בלתי הפיך (עדן-אלמוגי, 2024).

     אל מול הבית שמתאר בשלאר, בית המהווה מרחב של ביטחון והגנה בסיסיים ועמוקים, מעין קונכייה עוטפת ומגנה, עומד בעת הזו בית מעורער שחווה מתקפה קשה, ובקליניקה רווחים בימים אלו דימויי בית לא בטוחים ולא יציבים. "יש אצלנו ביטוי כזה: ''As safe as houses", אומרת לי מטופלת שגדלה באנגליה, "אבל עכשיו הבית כבר לא מרגיש בטוח יותר." חוויית חוסר הביטחון היא בה בעת חוויה נפשית מופשטת, אולם היא גם נקשרת אל המרחב הפיזי ואל אובייקטים קונקרטיים בתוכו.

     אדגים כעת את ההקשבה לתמות של מרחב ובית דרך חלומות אחדים מתוך טיפולה של מאיה, ודרכם אבקש לחבר בין הבית הפנימי והחיצוני, בין אירועי השבעה באוקטובר לבין החלומות והדחפים ההרסניים בעולם הפנימי ובפנטסיה הלא מודעת. דרך וינייטות אלו אבקש להראות כיצד יכולים לאפשר דימויים מרחביים של חללים ובתים דרך לחשוב טוב יותר את מטופלינו בעת הזו, ודרך עבורם לחשוב את עצמם.

תיאור מקרה

מאיה היא אישה צעירה בשנות השלושים לחייה, בת יחידה לשני הורים מבוגרים וכבדי ראייה, הסובלים גם ממחלות רקע מורכבות. מאיה מסורה מאוד לטיפול בהוריה ואל מול הטיפול בהם היא נלחמת שנים רבות על עצמאותה ועל האפשרות להצליח ולבנות את חייה. אולם בכל פעם שבו נדמה כי היא מצליחה לעשות צעד של נפרדות, הקשרים המשפחתיים שואבים אותה אליהם כמו אל תוך כישוף. ואף שהיא רוצה לצאת את העולם, להצליח לחיות ולעבוד, לאהוב ולהתקדם, העבותות המרתקות אותה אחורה אל בית הוריה, ובפרט עם התבגרותם, כבדות מנשוא. מאיה נמצאת בטיפול כבר מספר שנים ובתקופה האחרונה התרחשו בחייה שני אירועים בסמיכות זמנים קרובה – עלה בידיה לעזוב את בית הוריה ולשכור דירה משלה, אולם זמן קצר לאחר מכן אובחן אצל האם סרטן בלבלב. חוויית המוות על צורותיו השונות מאיימת על מאיה ומלווה את חייה, הן ברמה הסימבולית כאיום של מוות נפשי והן ברמה הקונקרטית, והוא שב וחוזר בחלומותיה העשירים שאותם היא מביאה לעיתים קרובות אל תוך הטיפול.

     החלום הראשון שאציג מתוך טיפולה של מאיה נחלם לפני המלחמה, ומתאר חוויית מרחב רודפני שאל מולו מתארגנות הגנות נפשיות מאסיביות:

בחלומה מאיה נמצאת בחדר השינה שבדירתה השכורה והאהובה, שאליה הצליחה לעבור בצעד אמיץ וקשה של נפרדות שעלה לה במאמצים מרובים. מישהו פרץ פנימה – הוא מתכנן להרוג אותה ונעל את הדלת מבפנים – זה רק הוא והיא בחדר הסגור. היא עייפה כל כך, רוצה לישון, העייפות עצומה, עיניה כמעט ונעצמות והיא לא בטוחה מה יגיע קודם – המוות או השינה, והיא כל כך עייפה שזה לא משנה.  

     מאיה מרדימה את עצמה ואת חייה, קורסת אל תוך מסתור מוגן ובטוח השומר עליה מפני כאב נפשי. לעיתים נדמה לי שהחיים והטיפול מתקיימים מחוץ לחדר הסגור שבו היא כלואה, ושהיא לא מאפשרת לי גישה פנימה אל תוך המסתור. ג'ון שטיינר (2015) מתאר כיצד המסתור הנפשי מציע הקלה ותחושת הגנה על ידי מתן תחושת שליטה כל יכולה שקשה להרפות ממנה, וכי לעיתים מקבלים מקומות המסתור הנפשיים הללו ייצוגים ארכיטקטוניים. אני חושבת בהקשר הזה על החדר החתום והנעול של מאיה, ועד כמה מעוררת אימה אפשרות הפריצה פנימה אל תוך המסתור הנפשי שלה. כאשר "רק אני והיא בחדר הסגור" גם הטיפול הופך עניין של חיים ומוות. כמובן שבשלב הזה אני מרגישה שפרשנות מסוג זה עלולה להיחוות גם היא כפריצה אלימה אל תוכה. אני שותקת וממתינה.

     כמה חודשים לאחר מכן, בתוך ימי המלחמה, מספרת לי מאיה חלום נוסף:

בחלומה היא נמצאת במסיבה שאינה מכירה בה איש, במסיבה רוקדים אנשים ורוקדות גם חיות, ויש בה חיים ויש בה הרבה מוות, אבל מי שסביבה מתעלם מהמוות וכאילו לא מבחין בו. ליד מרחב המסיבה עומד בית פרטי קטן שלו שער ברזל שמאחוריו צמחו פטריות אחרי הגשם. לפי הפטריות שצמחו היא מבינה שאף אחד לא נכנס בשער של הבית הזה, כי אז חלק מהפטריות היו נשברות או מתקפלות. יש עוד חדר, דל וחשוף, היא ישנה בו על הרצפה החשופה מכוסה בשמיכה, ובו היא מתעוררת.

     אנחנו שוהות בשתיקה, אני טובלת בתוך האסוציאציות שלי ומאיה בשלה לפני שהיא פותחת: "אני חושבת על הפליטים העזתיים" היא אומרת, "ומה הסיכוי שלהם אם אפילו את החטופים לא מצליחים לשחרר? לא מצליחים להפעיל מספיק לחץ על הממשלה כדי לשחרר אותם, אז איך מישהו בכלל יעשה מקום לעזתים?" "לילדים הפליטים אין איפה לישון והם ישנים על הרצפה" אני מהדהדת. "בשבוע החולף הייתי נורא חולה", היא עונה בתגובה לאמירה שלי, "הרגשתי שאף אחד לא מתייחס אליי, ושההורים שלי עסוקים במחלות שלהם ובקושי שלהם ורק מבקשים ממני דברים". "הרגשת שלא ראו אותך ולא נתנו לך מקום, ואז קשה לך לתת מקום לעצמך", אני משיבה. החוויה שהיא אינה נראית היא עבור מאיה חוויה סמלית ובה בעת ממשית. היא מרגישה שהוריה כבדי הראייה לא רק שאינם רואים אותה כפשוטו, אלא גם ברמה הנפשית. וכי צרכיה הרגשיים נותרים לעיתים קרובות בלתי מסופקים. בהקשר הזה אפשר לחשוב על האסוציאציה לפליטים העזתיים שהיא אולי מזדהה עימם – ואל אותם חלקים בתוכה שהיא חווה כנטושים וחסרי חשיבות כמוהם.

     אני חושבת על שלושת המרחבים בחלומה של מאיה – המרחב הראשון הוא מרחב המסיבה שיש בו חיוּת אבל גם הרבה מוות, אמנם כבר יצאנו מהחדר הסגור שהיינו בו קודם, אבל תחושת הסכנה לא חלפה והמוות עדיין מאיים. אני מהרהרת במסיבת הטבע שהפכה לזירה דוממת של זוועות – על המיגוניות שהפכו למלכודות מוות, כאשר החלל שאמור היה להגן התגלה כמקום הכי מסוכן. האם גם אני, בדומה לאלו שסביבה, כושלת מלראות את הסכנה שבה היא מצויה? והאם היציאה החוצה אל מחוץ לחדר והאפשרות לתת דרור ליצריה עתידים לגזור עליה גזר דין מוות?

     בנוסף מספרת לי מאיה בחלומה על שני חללים נוספים – ישנו החדר הדל והחשוף שבו היא ישנה על הרצפה ובו היא מתעוררת, ולצידו הבית עם החצר היפה שבה צומחות פטריות. נדמה לי שמאיה מספרת לי על המאבק שבתוך נפשה בין כוחות החיים לכוחות המוות, אבל בה בעת היא מספרת כי על אף שבריריותם של ה"פטריות שאחרי הגשם" העלולות להישבר ולהתכופף למגע רגלה, אולי זוהי גרסתה ל"חיטה צומחת שוב" ולאפשרותם של החיים לנסות ולפלס את דרכם.

     הקליניקה שלי מצויה בחדר קטן בקצה חצר גדולה ופורחת. מבעד לשער ברזל כחול נשקפת החצר ונשקף חדר הטיפולים, ואני חושבת שאולי דרך חלומה היא מספרת לי שהמרחק עדיין גדול – היא עדיין בחדר שלה ואילו אני במרחב לא נגיש מעבר לשער. אולם אף שייתכן שמאיה עדיין מהססת אם להיכנס, אולי היא כבר אינה רק כלואה בחדר הסגור עם אותו חלק בתוך נפשה המבקש לקחת את חייה.

     בחלום נוסף והמאוחר מבין השלושה מאיה מתארת:

בחלומה היא משקיפה מבעד לחלון ביתה ורואה את הירח, כל כך גדול וקרוב עד שנדמה לה כי הצל שלו ניתק ממנו. מאיה מתבוננת בו בהשתאות ובהתפעלות שמתחלפות אט אט באימה, כשהיא מבינה שהירח המתקרב מסוכן בעצם. לפתע היא מבחינה גם בגלים ענקיים מהים שעומדים לשטוף אותה בצונאמי ענק והיא מבינה כי העולם מגיע אל קיצו. לאחר מכן היא כבר אינה לבד, הוריה איתה והיא רצה איתם אל הממ"ד אבל מגלה לפתע כי הדלת אינה אטומה ויש בה פתח גדול שלא ניתן לסתום. מאיה מלאת אימה מתוך הבנת מותם הקרב, אולם בהדרגה משתלטת עליה שלווה והבנה שאלו רגעיה האחרונים ושברצונה להיפרד מהוריה. היא מספרת להם עד כמה היא אוהבת אותם ומודה להם על החיים שנתנו לה, ומסביבה היא רואה עוד אנשים רבים הנפרדים מיקיריהם.

     באסוציאציות שלה מאיה מדברת על השבעה באוקטובר, על הכאב ועל הקושי להיפרד ועל השיחות האחרונות שהתנהלו מתוך הממ"ד ושאליהן נחשפה דרך התקשורת בימים הראשונים למלחמה. ועוד היא מדברת על הפחד והדאגה להוריה החולים ומה יהיה כשימותו. "כל כך מפחיד וקשה להיפרד" אני אומרת וחושבת על עונש המוות שמוטל בעולמה הפנימי מול כל אפשרות של נפרדות – הירח שצילו ניתק ממנו מוביל לצונאמי ענק שהורס את הכול, במעגל אכזרי של נפרדות-כעס-אשמה; כל כך קשה להיפרד מההורים הללו ואולי עדיף למות איתם. האסוציאציות שלי מוליכות אותי אל ויניקוט, המבקש להיות חי ברגע מותו, ועל המחיר הגבוה שמאיה משלמת כדי שלא לפגוש את התוקפנות בתוכה – היא מסתתרת כדי שלא להרוס, ממיתה את עצמה כדי שלא להרגיש, אולם אז נותרת בתוך עולמה מבודדת וקפואה מתנועה.

     אני מקשיבה למאיה ויחד איתה אנו נעות בין החדרים בחלומותיה, ואני שומעת כיצד היא חושפת בהדרגה באמצעות גלריית החדרים שהיא מתארת עולם מפוצל ורדוף, שיש בו כעס ויש בו תוקפנות שעל פני השטח קשה לגשת אליהם. חלומותיה עוזרים לי להבין טוב יותר את הפער בין התנהגותה הטובה והמרצה (הן דרך טיפולה המסור בהוריה והן כמטופלת), ובין עולם פנימי שבו רוחשים כעסים איומים וחרדות עוצמתיות. מאיה מגיעה תמיד בזמן לפגישות ומביאה חלומות עשירים אל תוך הטיפול, אולם לעיתים קרובות אני מרגישה כי על אף חיבתי הרבה אליה, משהו בינינו לא מצליח להינגע. דווקא בפגישה הזו אני מזהה שאני חשה משהו אחר, וכי אף שמאיה מדברת על פרידה ומוות, אני מגלה בתוכי תחושת חיוּת חזקה. אני מרגישה כאילו הייתי רוצה להאט את הזמן כדי שהפגישה לא תסתיים, כאילו מנסה להדוף גם מתוך המציאות המשותפת שלנו את הצורך להיפרד.

     בעוד שהחוויה עם מאיה בחדר במרבית הזמן היא רגועה ונעימה, דרך האפשרות לדמיין בעיני רוחי חדר סגור שבתוכו מישהו מאיים על חייך אני מצליחה ללכוד לרגע שבריר מהאימה האיומה שמגלם בתוכו קשר – הן עמי והן עם העולם. ואולי הרוגע והנעימות הן גם צורות אלחוש, דרך שבה שתינו ישנות כדי לא להרגיש את הרגשות הקשים.

     בטיפולה של מאיה אני מרגישה שהחלומות ודימויי המרחב מאפשרים לי בהדרגה להתמקם מולה באופן אחר, ולהתחיל להיחלץ מתקיעות מתמשכת שנדמה לי ששתינו היינו לכודות בתוכה. הדימויים המרחביים יוצרים עבורי מעין מרחב נפשי שבתוכו אני מסוגלת לחשוב את מאיה ולהבינה מעט יותר. פרשנויות לדימויים המרחביים הללו אני משיבה אליה טיפין טיפין, אבל אני מרגישה כי עוד לפני שאני משיבה אותן, האפשרות להבינה דרך הדהודן בתוכי היא משמעותית מאוד.

דיון

הבית הוא דימוי חשוב והאפשרות להקשיב לו בתוך טיפולים היא בעיניי רבת ערך. במאמר זה יצאתי מתוך הממ"ד של אמיר כפתיח לשני חדרי ממ"ד שדלתם אינה נסגרת בתיאורי המקרה. אף שבכל המקרים ניתן לראות בממ"ד הפרוץ מטפורה לחוויה נפשית פרוצה ולא בטוחה, המהדהדת את המציאות החיצונית בעת הזו, משמעותם גם נבדלת זו מזו במידה רבה. בעוד שאצל מרים, שאת סיפורה הבאתי בראשית המאמר, אני מבינה את דלת הממ"ד הפתוחה כשחזור הגנתי של מציאות פרוצה ולא בטוחה, נדמה לי שעבור מאיה היא מסמלת את האפשרות לתחילתה של הגחה ממסתור נפשי, לקראת עמדה המסכינה עם המציאות, על קשייה וכאביה (רוט, 2020).

     בשתי הדוגמאות שהצגתי ניתן לראות כיצד ההתבצרות במסתור נפשי מקבלת ייצוג דרך דימוי אדריכלי. שטיינר (2015) מתאר כיצד מיוצגים מסתורים נפשיים באופן מרחבי כמקומות מחבוא שאליהם מטופלים יכולים לסגת: "בתוך המסתור הם חשים נסתרים מעין, ומתוך מקומות המחבוא הללו גם האובייקטים שלהם אינם נראים בבירור" (עמ' 36). הוא מתאר כיצד יכולים מקומות מסתור אלו לקבל לעיתים ייצוג חזותי בחלומות ובחומרים טיפוליים אחרים, בצורת בתים, טירות או מצודות. בהבנתו מציע המסתור הקלה ותחושת הגנה שהופכות את ההתבצרות לכמעט אטומה מפני השפעות חיצוניות ובכללם מפני היחסים הטיפוליים (חנין, 2015, עמ' 12). אף כי על פי שטיינר המסתור הנפשי הוא מטפורה, מושג, רעיון ולא מקום קונקרטי, להערכתי הוא מקיים קשר חשוב גם אל המרחב המציאותי.

     דרך סיפורה של מאיה ניתן לראות כיצד המרחבים הארכיטקטוניים ואירועי השבעה באוקטובר מתמזגים והופכים למטפורות לתיאור חייה, ולדרך נגישה לעבוד בה בתוך הטיפול שלה. הן בטיפול הזה, וכמוהו גם בטיפולים נוספים, אני מוצאת שמסייעת לי ההבחנה שעושה הפילוסופית וחוקרת האדריכלות לוסי האסיקנסון בין שני רצונות נפשיים מנוגדים הפועלים ביחס למרחבים הפיזיים הסובבים אותנו; כוח אחד הוא הרצון שלנו להיות מוחזקים ומוכלים על ידי מקום, והכוח השני הוא הרצון להתנתק ולהיות חופשיים ממנו (Huskinson, 2018). כאשר אין איזון בין הכוחות הללו, הנפש עלולה לקרוס אל מצב שבו היא תוצף על ידי חרדות עוצמתיות, בין אם בחרדות קלאוסטרופוביות שיתבטאו בחוויה של הסביבה כמצמצמת או חונקת ובתחושות של סגירות ומחנק, ובין אם בחרדות אגורופוביות שיתבטאו בחוויה של סביבה שאין לה גבולות ברורים ואין ביכולתה לספק תחושת אחיזה יציבה.

     הן בחלומה הראשון של מאיה והן לגבי מרים המסרבת לתקן את דלת הממ"ד בביתה, ניתן לזהות פחד לא רק מחלל פרוץ אלא גם מחלל סוגר וחנוק שאין מתוכו מפלט. רק בדיעבד אני חושבת שייתכן כי בסירובה של מרים לתקן את דלת הממ"ד בביתה ישנו גם ניסיון לשמור על עצמה – ושאולי עם כל הפחד מחלל פרוץ מפחידה אותה יותר האפשרות להיכלא בחלל סגור שיקרו בו דברים איומים מבלי שאיש מבחוץ יוכל לסייע לה. נדמה לי שמאז השבעה באוקטובר עלתה שכיחותם של דימויי חללים שקרסו – הן אל הקוטב הקלאוסטרופובי והן אל הקוטב האגורופובי, וכי דימויים אלו מהדהדים את מאורעות השבת השחורה, שבהם הממ"ד הפך מזוהה עם אימה קלסטרופובית, ושדווקא האפשרות לברוח החוצה מתוכו ביטאה עבור חלק מהאנשים את האפשרות להינצל. מנגד, ניתן לראות גם לא מעט הסתגרויות והיצמדויות אל הבית הפיזי, אל מול אימה אגורופובית מעולם הנחווה כמאיים ולא בטוח.

     ההקשבה פנימה אל עולמם הנפשי של מטופלים מתקיימת בה בעת לצד האפשרות להקשיב למרחבים המקיפים אותם, כדרך להבין את הדקויות ואת המרחקים המתקיימים במרחב הטיפולי. דימויי הבית מאפשרים לי להקשיב טוב יותר לאיכויות עדינות של טמפרטורה ומרחק, ולהשתנותם בכל רגע נתון בתוך השעה (מלצר, 2013). אני חושבת על האופן שבו הם מתבטאים גם דרך דימויי הבית העולים בתוך החדר – עד כמה החללים שאותם מביא המטופל אל תוך השעה הם רחוקים? קרובים? חמימים? קפואים? בשלאר מציע חקירה שיטתית של חללי חייו של המטופל, שאותה הוא מכנה "טופואנליזה", ולהערכתי לחקירה שיטתית זו יש ערך מיוחד בעת הנוכחית כאשר היא מוכלת על חללי חייהם של מטופלים; הן על בתיהם הפיזיים והן על אלו המדומיינים, כמו גם על חדר הטיפול עצמו.

     אולם לצד ההקשבה למשמעות הסמלית של המרחב, למציאות הקונקרטית יש השפעה חשובה לא פחות. אני מוצאת את עצמי נעה עם מאיה בין שוטטות בעולמה הפנימי לבין הקשבה למציאות הקונקרטית של סעיפים בחוזה הדירה שישמרו עליה ויעניקו לה ביטחון ויותר חופש. לצד ההקשבה למשמעות הסימבולית של סירובה של מרים לתקן את דלת הממ"ד בביתה, אני מרגישה כי כמטפלת מוטלת עליי גם האחריות האתית לנסות ולעזור לה להבטיח שהיא וילדיה יהיו שמורים ברמה הבסיסית אל מול סכנות ואיומים מציאותיים. התנועה הזו בין המציאות בחוץ והמציאות בפנים היא חשובה כעת אולי יותר מתמיד. עבור מאיה, ההבדל בין היכולת לבצע את תהליך הנפרדות בתוך מרחב משלה או מתוך בית ההורים הוא הבדל של שמים וארץ. עבור מרים, תיקון דלת הממ"ד גם היא משמעותית כדי לאפשר לה להתחיל לשקם את תחושת הביטחון.

     ברצוני להתייחס כעת בקצרה להיבט זה – הבית הוא לא רק דימוי נפשי, אלא הוא גם מרחב מציאותי שבתוכו אנו חיים ובתוכו חיים מטופלינו. באמצעות הקשבה למרחבים שאותם הם מביאים אל חדר הטיפול, ניתן לזהות בהדרגה מרכיבים בסביבה שביחס אליהם הם חשים חיבור, ושאותם הם תופסים כקואורדינטות משמעותיות המקושרות לתחושת ביתיות – ודרכם ללמוד על הכוחות הנפשיים שיכולים לסייע בשיקום תחושת הביטחון.

     כדי להבין קשר זה בין אדם לסביבתו יכולה לסייע נקודת המבט של הזרם הפנומנולוגי באדריכלות, הבוחן את השאלה מה בסביבתו של אדם יכול לחזק תחושות של קשר ושל שייכות. לפי השקפה זו, חוויה של חדר או בית לעולם אינה נפרדת מחוויה רחבה יותר של חוץ וסביבה. בדומה לאופן שבו אסקימואי צריך ללמוד להתיידד עם שלג, קור וסופה, כך כל אדם לומד בהדרגה להזדהות עם מאפייניה הייחודיים של סביבתו ועם אובייקטים בתוכה. הזדהות זו צומחת מתוך תכונות קונקרטיות של הסביבה, ומעצבות סכמות המכתיבות אילו אובייקטים יהפכו עבורו למשמעותיים ולחלק מזהותו (Norberg-Schulz, 1979, p.21).

     היכולת לחוש שייכות למקום קשורה למרחב המיידי, אבל גם חורגת ממנו וקשורה למידה שבה אדם יכול לראות את עצמו כחלק מהמרקם הסביבתי שבתוכו הוא חי. נחשוב לדוגמה על חברי קיבוץ בארי שבחרו להקים את המגורים הזמניים של קהילתם בקיבוץ אחר, וזאת לאחר שסירבו למגורים שהוצעו להם בבניין מגורים עירוני בירושלים. אף שזו כמובן אינה האפשרות היחידה, ושיקום נפשי הוא תוצר של בחירות ותהליכים רבים, ניתן לשער כי חברי הקהילה הבינו אינטואיטיבית כי הם זקוקים לסביבה האדריכלית הספציפית והמוכרת של קיבוץ על מנת להתחיל להשתקם.

     ברצוני לנסות להתבונן על תפיסות אלו באמצעות "עקרון הרציפות" שטבע חיים עומר (1991) כמודל יישומי להתמודדות עם טראומה. עומר מציע כי המאמץ הטיפולי העיקרי בהתמודדות עם אסון צריך להיות בהשבת הרציפויות בחייו של היחיד והקהילה ושימורן, בשלושה מישורים: רציפות תפקודית, רציפות הזהות והרציפות הבין-אישית. במילים אחרות, המטרה היא שהאדם שחווה אסון ישוב מהר ככל האפשר למלא את התפקידים שאליהם היה רגיל, להישען על הסביבה הבין-אישית המוכרת ולפעול באופן שישיב לו חוויית זהות יציבה וקוהרנטית. בהמשך לעומר, ניתן לחשוב על רעיון זה בהקשר של תפיסה של מרחב ומקום. להערכתי, היכולת להשיב חוויה של רציפות נטועה באופן עמוק במרחב הפיזי, ובאמצעות הקשבה למישור זה של הקשר הרגשי עם מקום ניתן לסייע באיחוי השבר הנפשי שנגרם כתוצאה מהטראומה.

     דוגמה לכך ניתן למצוא בעבודתה של מטפלת שעבדה עם מפונים מיישובי העוטף, ותיארה כיצד שימשו עבורם אובייקטים פיזיים יום-יומיים דרך להתמודד עם טראומת העקירה, ודרך להשיב בהדרגה חוויה ביתית גם במגורים הזמניים במלון (ישי, 2024). אחת הדוגמאות שהיא נותנת היא של ריח הכביסה ששימש את הנשים שעימן עבדה כדבר להיאחז בו אל מול כל מה שהשתנה, וכדרך לזכור את הבית ולהתנחם בו. ניתן לחשוב על מגוון צורות של היאחזות בבית הפיזי בימים אלו – צורות שבאופן קונקרטי וגם סימבולי משיבות את תחושת הרציפות ואת החוויה שאף שהרבה אבד ונעלם לא הכול אבד לגמרי.

הערות מסכמות

התחלתי את כתיבתו של המאמר הזה בעת מלחמה ואני מסיימת אותו בעת מלחמה. עם חלוף הזמן מתווספים אין ספור דימויים קשים, ועוד ועוד בתים הרוסים משני צדי המתרס. אני ממשיכה לחפש לאיטי את הדרך ולנסות לחזק את היסודות, אבל מבינה שייקח עוד זמן ארוך לעכל את חוויית המלחמה ואת השפעותיה – הן את אלו הפנים נפשיות והן את אלו על העולם שבתוכו אנו חיים. אני קוראת בזיכרונותיו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן, שהיה כבן 9 כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה:

עברו שנים עד שקיבלתי מושג לגבי איך היה לגדול בתקופת המלחמה. כל כך הרבה דברים מסתננים ונרשמים, אך דורשים שנים של פיתוח בחדר החושך שבפנים. תחושה של מלחמה שמתחוללת במקום אחר יוצרת מעין מסך. היא מפתה אותך להרגיש שהמלחמה מיועדת לאחרים, פיתוי איום ונורא שגונב אותך מעצמך. עמוק בפנים אתה יודע שאתה חלק מקבוצה שמעוללת דברים מקפיאי-דם, אתה אדם, ואנשים מתייחסים אל אנשים בצורה מזוויעה לפעמים. (אייגן, 2014, עמ' 130)

     לחדרים הנפשיים והפיזיים שאליהם התייחסתי במאמר זה ניתן להוסיף מרחב מטפורי נוסף – של חדר החושך הפנימי שבתוכו אנחנו מנסים לעכל מבחינה נפשית את מאורעות העת הזו. ניסיתי להראות כיצד משקפים החללים המקיפים אותנו את עולמנו הפנימי ומשפיעים עליו. ההקשבה אל הבתים שבהם אנו חיים, כמו גם אל הבתים שבתוכנו, עשויה להוות ערוץ משמעותי לחשוב, בתוכו ודרכו, את עצמינו ואת מטופלינו.

מקורות

אוגדן, ת' (2011). על אי־היכולת לחלום (א' גבאי, מתרגמת). עם עובד.

אוסטר, פ' (1996). בארץ הדברים האחרונים (מ' רון, מתרגם). הקיבוץ המאוחד.

אייגן, מ' (2014). קשרים חבולים (ע' פכלר וא' הררי, מתרגמים). כרמל.

אמיר, ד' (2023). אחד עשר הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/eleven_thoughts_during_terrible_days

בריטון, ר' (2016). אמונה ודמיון (י' איתן-פרסיקו, מתרגמת). עם עובד.

בשלאר, ג' (2020). הפואטיקה של החלל (מ' קדשיזון, מתרגמת). בבל.

גמפל, י' (2010). ההורים שחיים דרכי (ת' מישור ,מתרגמת). כתר.

חנין, י' (2015). פתיח, בתוך שטיינר, ג', לראות ולהיראות – להגיח ממסתור נפשי (עמ' 29-11). תולעת ספרים.

ישי, ק' (2024). התערערו יסודות ביתנו. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6353

לוי, א' (2012). הבית והדרך. רסלינג.

מלצר, ד' (2013). טמפרטורה ומרחק. בתוך: מקראת מלצר (א' רילוב, מתרגמת) (עמ' 65-55). תולעת ספרים.

עדן-אלמוגי, ס' (2024). על הביתי והאלביתי: הבית הפסיו-מרחבי. רסלינג.

עומר, ח' (1991). פיגועים המוניים: תפקיד צוות חירום. שיחות, ה' (3), 170-157.

ענבר-וייס, נ' (2021). שלא אכאב לשווא: כתיבה אישית-עיונית על מחלה. עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר אילן.

פרויד, ז' (2000). תרבות בלא נחת (י' גוטשלק, מתרגם), בתוך התרבות והדת (עמ' 145-75). ספרית פועלים.

פרויד, ז' (2012). האלביתי (ר' גינצבורג, מתרגמת), בתוך י' בנימיני (עורך), האלביתי: מבחר כתבים ח' (עמ' 41–88). רסלינג.

רוט, מ' (2020). דחף המוות חי ובועט . שיחות, ל"ה (1), .24–30

רוט, מ' (2023). קווים מנחים למטפלים בנפגעי המלחמה בדרום ובכלל: מכתב פתוח מאת פרופ' מירב רוט. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/open_letter_treatment_in_the_south_of_israel_during_war

שטיינר, ג' (2015). לראות ולהיראות – להגיח ממסתור נפשי (י' לוינשטיין, מתרגם). תולעת ספרים.

Ferro, A. (2011). Shuttles to and from the unconscious: Rêveries, transformations in
dreaming, and dreams. Italian Psychoanalytic Annual, 5, 89–106.

Huskinson, L. (2018). Architecture and the mimetic self: A psychoanalytic study of how buildings make and break our lives. Routledge.‏

Norberg-Schulz, C. (1979). Genius-loci: Towered a phenomenology of architecture. Rizzoli.