כרך א (2) #אי־הבנה

משמעותה הקלינית של אי־הבנה בין אנשים נדונה בספרות הפסיכואנליטית עד כה בלי דיון מהותי ברובד החברתי־תרבותי שלה. בבלשנות לעומת זאת נוגע העיסוק באי־הבנה לרובד הבין־אישי ולרובד התרבותי, אך לא למשמעות אי־ההבנה בהקשר אינטימי ולא לייחודיות הסיטואציה הטיפולית. במאמר זה אני עוסקת בהיבטיה הרבים של אי־ההבנה בסיטואציה הטיפולית. הדיון ברובד התוך־אישי והבין־אישי יסתמך על תובנות פסיכואנליטיות וישולב בפרספקטיבה חברתית־תרבותית. המאמר מתבסס על בחינת דוגמאות חברתיות וספרותיות שימחישו חוויות רגשיות שונות של אי־הבנה ועל תיאורי מקרה עכשוויים. אעסוק בשלושה הֶקשרי תרבות: האחד הוא ההקשר החברתי־תרבותי של הפסיכואנליזה, הֶקשר שמובלע בתפיסה הטיפולית של רבים מאיתנו; השני הוא ההקשר היהודי־ישראלי; והשלישי הוא שינויים דוריים שנובעים משינויים חברתיים־תרבותיים. בעקבות שינויים אלה אנשים בני גיל שונה מתנהלים באופן שונה מבני גיל אחר. דרך דוגמאות קליניות אדגים את שילוב הרבדים ואת הדרך שבה הבנה ואי־הבנה נשזרות זאת בזאת בדרכים מורכבות. באמצעות הדוגמאות האלה אדגים גם את האופן שבו אפשר לשלב פרספקטיבה חברתית־תרבותית בחשיבה דינמית־קלינית בטיפול. המאמר מציע חשיבה על אי־הבנה ביחסים טיפוליים שבהם התוך־אישי והבין־אישי מובנים על הרקע החברתי־תרבותי, בתשומת לב מיוחדת לחברה הישראלית.