כרך ב (1) #עמדות

כותרת המאמר מהדהדת את האופי החמקמק שבו מתקיימת אהבה במרחב ההדרכתי. מרחב זה יכול להיות חודרני, מגביל ומאיים; אך גם להתהוות כמקום של יצירה המשכית המציעה למדריך ולמודרך אפשרויות של גדילה ושל התפתחות. מודרכים בתחילת דרכם המקצועית עוברים במסגרת של הדרכה מוסדית, כמו זו המתקיימת במערך בריאות הנפש בצה"ל, חוויות מטלטלות ומכאיבות גם יחד, בתהליך עמוק וחשוף. אל קושי זה חובר השלישי האדיפלי בדמות המוסד המתווה את ההדרכה. המפגש בין המציאות החיצונית לבין החרדות המתקיפות את העולם הפנימי הוא בלתי נמנע, ומהווה קרקע פורייה להיווצרות של השלכות ושל פיצולים, ולעלייה של פנטזיות ארכאיות המאפיינות את המצב הסכיזו־פרנואידי הינקותי. הנחת יסוד הנטועה בלב החשיבה הקלייניאנית היא התשוקה לדעת את האמת. המפגש עם פירושים של מציאות פנימית כרוך במאבק ובכאב. הנכונות לבוא במגע עם אמיתות נפשיות מבלי לעוות אותן לפי צרכינו, נתפסת כאינהרנטית לדחפי החיים ומהווה את הבסיס לעיבוד העמדה הדיכאונית. במאמר זה אתבונן על תהליך התהוות העצמי המטפל במסגרת של הדרכה מוסדית דרך נקודת המבט העשירה של התיאוריה הקלייניאנית, ואציע כי נכונות המדריך לבוא במגע עם אמיתות מורכבות הופכת את ההדרכה למעשה של אהבה; אהבה המניעה את האינטגרציה של האני, מאפשרת השתנות, ומסייעת בתהליכי התהוות העצמי המטפל. עוד אציע כי על המוסד שבתוכו מתקיימת ההדרכה לתמוך בתהליכים אלו ולספק מרחב בטוח ומוגן למדריכים ולמודרכים. אדגים זאת באמצעות תיאורי מקרה מתוך הדרכות המתקיימות במערך בריאות הנפש בצה"ל.